על שיויון נפש והרפיית עור הפנים ככלי להפחתת מצבי מתח

היוגה מהווה פרקטיקה טיפולית משקמת שאנו עושים בה  שימוש קבוע במוסד אילנית , לצד שלל תנועות ותרגילים נוספים מעולם היוגה  בהם אנו עוזרים להשיג רגיעה, הפגת מתחים, שחרור והרפייה. תומר גלעד, המורה ליוגה של אילנית מרחיבה על הנושא ומאירה אותו במאמר מרתק על הבניית מציאות בריאה באמצעות הטיפול ביוגה.

מסורת היוגה מלמדת אותנו, כי עלינו להיות השינוי עצמו, ובכך הסביבה תתאזן איתנו בהתאם. לאופן שבו אנו מגיבים לסביבה, יש משמעות גדולה בתגובת הסביבה חזרה וביצירת המציאות האישית. למעשה, היוגה מצביעה על כך שזו טעות , לנסות לשנות אדם אחר, ובכלל לא ניתן ליצור שינוי חיצוני. אך אנו יוצרים את המציאות בעצמנו, בשינויים שנוצרים בנו ובתגובות שלנו לסביבה.   לאחר שאנו מכירים בכך שאנו קולטים גירויים מהסביבה החיצונית ולכך אנו מגיבים ובונים לעצמנו מציאות, עלינו להכיר בכך כי גם אנחנו, גירוי בפני עצמו, למי שנמצא בסביבתנו ובכך – בונים עבורו את המציאות.

רעיון יוגי זה, מהווה כלי מרכזי עבורי, בהתמודדות עם מטופל אשר נמצא בתגובתיות ריגושית גדולה. מתוך לימודי האקדמים, מצאתי כי גם המחקרים, תומכים ברעיון זה.

צ’ארלס דרווין היה בין הראשונים שהציעו כי שינויים פסיכולוגיים מתקשרים בצורה ישירה להבעת רגש בניגוד להיותם תוצאה של אותו הרגש. (1) הנחה זו השתכללה לאחר כמעט עשור, על ידי הפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג’יימס והפיזיולוג הדני קרל לאנגה, אשר טענו כי ריגושים הם בעיקרם תגובות למצבים או לנסיבות. המשוב מהתגובות הפיזיולוגיות וההתנהגותיות המתפתחות לנוכח מצבים מעוררי ריגוש, הוא הגורם את תחושת הריגוש, ותגובות אלה ממשיכות את המידע על מצב הריגוש המתרחש ומעצימות את התחושות. בהמשך, נחקר גם באופן ממוקד הקשר בין הבעות הפנים ומצבו הריגושי של האדם . השערת משוב הפנים האומרת כי “התגובה של שרירי הפנים להבעות פנים, משחק תפקיד יום יומי המוסת את החוויה הרגשית והתנהגותית של האדם”(3)

כשמגיע אלי מטופל במסגרת עבודתי במרכז אילנית אשר נתון בדחק גדול – אני לוקחת שאיפה עמוקה, ובנשיפה , לאט לאט, מרפה את עור הפנים. שלי. זה הכיוון הראשון, החשוב ביותר. ההכרה בכך שהמטופל משפיע עלי, ועל התגובות הריגושיות שלי. ההכרה בכך שאני מהווה חלק מהמציאות של אותו האדם שמולי, מחייבת  אותי להוות גירוי תומך ולא מעורר. הרפיית התגובתיות שלי בשילוב עם נוכחות, התבוננות ושימת לב מלאה למטופל , מאפשרת לו מרחב בו הוא לא בודד, אך הגירוי מולו ניטרלי ואינו מעורר אלא מפחית עוררות. בהמשך, בעזרת כלים נוספים, אכוון גם את המטופל להרפיית איבר אחר איבר. אך עור הפנים והמבט בעיניים, מאפשרים הפחתה מיידית בעוצמת התגובה הריגושית (krolak-salmon et.,2004) .

במחקרם של אקמן ועמיתיו  ekman, levenson, &friesen , 1990) )  נמצא כי משוב מהתכווצות שרירי הפנים משפיע על המצב רוח ואף משנה את פעילות מערכת העצבים האוטונומית.

כאשר אנו רואים מישהו אחר המביע ריגוש כזה או אחר, אנו נוטים לחקות את הבעתו. חיקוי זה הוא נטייה מולדת (field et., 1982), הנובע ככל הנראה מפעילות תאי המראה בקליפת המח . העבודה עם מערכת נוירוני המראה חיונית משום שע”י החיקוי, נוצר מיפוי של ייצוג הפעולה הסנסורי (הרפייה ונשימה עמוקה), ונוצרים קשרים מנטאליים לאותה הפעולה  Cattaneo, L. & Rizzolatti, G. ,2009)).

היוגה מלמדת אותנו להגביר את המודעות לתחושות בעור הפנים, בעיקר במצח, בגבות ובעיניים. מתוך מודעות לתחושות אלה, מתוך נשיפה מווסתת אנחנו מרפים את עור הפנים לכדי מצב של “שום הבעה” או “שיויון נפש” ובכך לא מחליפים תגובה ריגושית אחת באחרת, אלא מייצרים שקט וניטרליות. לא טוב ולא רע.

חשוב לשים לב שאין מדובר באדישות. אדישות זה מצב בו אין כלל שימת לב. שיויון נפש , לפני היוגה, הינו מצב בו שימת הלב לכל מה שמתרחש עכשיו מועצמת. ההתבוננות על האדם שממול וסביבתו , ההקשבה הרחבה לתנועות, לנשימה ולעוד מדדים, הנוכחות המלאה במקום ועוד – אך כל שימת הלב הזו מתרחשת ללא התערבות כמעט ועם תגובתיות מועטה וממוקדת.

בעבודתי באילנית מצאתי, שמטופלים אשר הגיעו אלי בכדי להפחית את מצב הדחק בו היו נתונים, גילו תגובות ריגושיות רבות. בתוך דחק נפשי גבוה המטופלים צועקים או צורחים, כפות ידייהם ועור הפנים מכווצים ו/או רועדים ונשימתם מהירה ושטחית או אינה נשמעת כלל. המטופלים, לרב, נתונים בפסיכו מוטוריות ופסיכוסמטיות גבוהה , יש נטיה לנפנף בידיים, לקפוץ או לרוץ, להתייחס ולהגיב לכל גירוי חושי באופן קיצוני. בעצמי, נתקלתי במעט מקרים, בהם דווקא קיפאון או ניתוק הופיעו כתגובה למצב דחק.

בשני המצבים, גם של עוררות יתר וגם של ניתוק, הרפיית עור הפנים שלי עצמי, ויצירת קשר עין – יצרה שינוי בפניו של המטופל ופתחה פתח ליצירת קשר ונוכחות. תרגיל כמו “מיקוד עיניים”, כשאני מכוונת את המטופל רק להביט בעיני בלי להסתכל לצדדים, יוצר שינוי גדול – כיוון שבלי ששם לב, הפכתי לגירוי המרכזי אותו הוא קולט ומכאן, עלי רק להרפות, לנשום עמוק ולחכות שיצטרף אלי. לעיתים דווקא משתחרר צחוק גדול אבל לאחר מעט מאוד זמן (כמה דקות) נוצר שקט רגעי ומשם המשך המפגש רגוע יותר ואפשרויות חדשות יכולות להפתח.

דרך היוגה מלמדת אותנו שהדברים אינם חייבים להיות מסובכים ומורכבים. הבסיס האנושי הוא שלם, פשוט ועובד הכי טוב ללא מאמץ וללא כח. דווקא השקט, העדינות, ההקשבה המלאה ומיעוט התגובתיות – הם הדרך להחזרת השקט פנימה. ומכיוון שבכולנו משתקפת החוכמה הנפלאה של היקום, כולנו רקמה אנושית אחת. ושינוי, השקטה ואיזון שמתחיל בנו – מהדהד בכל אחד בסביבתנו.

לכן, אם נצליח להיות השינוי עצמו, שקטים, שווי נפש ומודעים לתחושותינו, לא רק שנוכל להעביר את זה הלאה לאנשים ומטופלים סביבנו, אלא גם ניצור חיבור ולימוד משותף .

בבליוגרפיה:

(1)    Darwin, C. (1872). The Expression of the Emotions in Man and Animals.

(2)     James, W. (1890). The Principles of Psychology.