מה ההבדל בין רגישות לרגשנות ואיך זה קשור להבדל שבין רחמים לחמלה?
רגשנות
היא נטייה או תכונת אישיות להגיב למצבים שונים בצורה רגשית צפויה. נטיה זו באה לידי ביטוי כאשר אדם נוטה באופן קבוע לראות דברים באופן חיובי או שלילי.
הוא כבר מכיר, הוא כבר יודע, והוא בעצם משוחח עם עצמו ואינו נפגש עם המציאות.
מכירים את אלה ש "תמיד אני צריך ככה" או "אני אף פעם לא ..." או "אני מכיר את עצמי, בטוח שאגיב כך.." זהו חוסר יכולת לראות את כל המצבים כחולפים והיטמעות בתוך התנסויות העבר שאינן מאפשרות לראות את ההווה.
הרגשנות היא פועל יוצא של עיבוד מנטלי (פרשנות אישית) המייצר תגובתיות רבה לנוכח גירוי פנימי או חיצוני.
תגובתיות רבה = עומס ורעש פנימי (מחשבות, רגשות ועוד וריטיס) = סטרס (מתח/דחק/לחץ)
מקורו של הרגש במחשבה שקדמה לו (הפרשנות לגירוי , העיבוד המנטלי למה שקורה. כאן מתבטא הפער בין מה שקורה למה שאני חושב על מה שקורה)
הרגשנות היא אלימה. פיסית תנועות הגוף ברגשנות תזזיתיות או קפואות, הקול המדבר חזק מדי או חלש מדי, קטוע, חורק. הרגשות הגואים (גם שמחה מוגזמת וגם עצב מוגזם וכל שאר אלפי הרגשות) מייצרים מתח גדול בקיבה, העברת מסרים מהירה ועמוסה של נוירונים במח, חומרים כימיים שמשתחררים במהירות, דופק מוגבר , הורמונים ועוד תנועתיות פסיכומוטורית פנימית וחיצונית.
המעבד המנטלי גם הופך אלים תחת רגשנות, גם "שלילית" (קנאה שתוביל שמחשבות מניפולטיביות של נקמה למשל) וגם "חיובית" (שמחה או רוממות רוח שיובילו לחיבוקים חזקים מדי וצעקות שמחה מוגזמות למשל).
הגוף יעשה הכל בכדי לפרוק את העומס הרגשי והמנטלי שנוצר בתגובה רגשנית ולכן, לרב נמנע ממפגש עם גירוי שאנו "יודעים מראש" שעלול לעורר אצלנו רגשנות.
רגישות
מתארת את תכונת החישה האנושית התופסת גירויים פנימים וחיצוניים שונים בעוצמות שונות.
עוצמות תגובה אלו נובעות מאופנים שונים של עיבוד מידע חושי באיברי החישה ובמערכת העצבים .
זהו עדיין עיבוד ראשוני חוויתי ללא שם והגדרה אלא יותר תגובתיות של משיכה/דחייה או עונג/כאב המידע המתקבל משם ממשיך לזיהוי ופרשנות בשאר אזורי המח אשר מזהים, מגדירים ונותנים שם למידע הנקלט ומסווגים אותו לפי נסיון העבר, ידע קודם ועוד מבנים פנימיים. מחשבה על החוויה.
כולנו רגישים ומרגישים בעוצמות שונות. כך אנו תופסים את המציאות.
רגישות מתבטאת בראשונה בשימת הלב נוכח גירוי. המגע, המפגש הראשוני. לכן ניתן להיות מאוד רגישים ומלאי תשומת לב, אך לא רגשנים. אם נצליח לפגוש את הגירוי ולא את מה שאנו חושבים על הגירוי.
בשפת היוגה נגיד שעוצמת הוריטיס וקצב תנועתם אינה מוגזמת באופן קיצוני לנוכח גירוי פיסי או נפשי, פנימי או חיצוני.
שיויון נפש הוא לא אדישות. הוא מלוא שימת הלב וההקשבה , ללא הזדהות ותגובתיות פנימית על פי פרשנות אישית. שיויון נפש מאפשר באמת הקשבה למה שקורה ולא למה שאני חושבת על מה שקורה.
ולכן הרגישות היא אינה אלימה.
חמלה היא רגישות ללא הזדהות, בעוד רחמים הם רגישות עם הזדהות.
בתרגול יוגה, אנו ערים וחוקרים פנימה. איך אנו מגיבים? עכשיו.
מי הוא זה אשר בפנים? מהם המבנים המייצרים אצלו רגשנות ואיפה הוא יכול להשאר רגיש אך לא רגשן?
איך אפשר ליצור שקט פנימי, שיוויון נפש, וחמלה ביני לבין עצמי ואז, לצאת עם זה מחוץ למזרן היוגה ולתרגל בחיי היום היום.
מכירים את זה ש"תמיד שאני רואה אותו אני מתכווצת"?
או את זה ש"אם אין לי קפה בעשר אני תמיד מקבלת כאב ראש / עצבנית"?
כולנו בני אדם, כולנו במסע הזה, וכל אחד מאיתנו אחראי, על העבודה שלו פנימה, לשחרור מרגשנות והעצמת הרגישות.