הדרך שבה אנו רגילים להרגע, לא תמיד טובה ונכונה עבורנו. לרב, היא סתם הרגל אוטומטי שרכשנו מתגובות הסביבה לאי השקט שלנו .
"בידוד!!! עכשיו אני רוצה בידוד!! עכשיו"
א' בוכה, רצה במקום, פיה פעור והיא חצי צועקת חצי מתחננת
"זריקההההה!!!!! אני רוצה זריקה אחרת אני לא ארגע, אני אהפוך את המקום!"
מ' עומדת מול השער ומנענעת אותו בחוזקה, מקללת וצורחת.
"עכשיו לשער מנשה!! אני רוצה עכשיו לעבור לשער מנשה!!!"
א' בעיצומה של פסיכוזה, מת מפחד מעצמו ומרגיש שחייב מקום עם מאבטחים חמושים - לא כמו אצלנו. הוא מפחד שהוא הופך אלים , ונבואתו לאט מתממשת.
"קחי אותי לקשירה. נראה אותך. אני לא מפחדת משום דבר. עכשיו קשירה! "
ש' מאיימת עלי שאם היא לא תקבל מה שהיא רוצה, רק קשירה תרגיע אותה .
"לא" אני פוסקת לכולם.
"ככה היית רגילה להרגע. זה מספיק. אני איתך, בואי נראה מה אפשר לעשות"
את הראשונה , אני אוציא למרחב פתוח להליכה בטבע ותרגול ברכות לשמש
את השניה אני אכניס אלי לחדר ואתן לה לבכות, כמה שצריך. ואז נשים שיר שהיא אוהבת, אולי גם כוס תה
לבחור השלישי אני אחזיק את הידיים, אסתכל ישר לעיניים בחמלה ואדבר לליבו. הנה, אני כאן. אני שומרת עליך. כאן ועכשיו . בוא איתי, אני לא מפחדת.
ולרביעית , אני פשוט אקשיב , אשתדל שלא לענות למעט כמה הכוונות קטנות ואחכה איתה (גם אם זה אומר לרוץ אחריה בכביש כשהיא בורחת, רק לראות שלא תפגע) עד שהכעס יהפוך לעצב. משם, כבר קל יותר לפתור את הבעיה ולהרגע
כשמאושפזים בבי"ח פסיכיאטרי, בדרך כלל למרפאה, אין הרבה להציע לך עבור הרגעה.
המרפאה והפסיכיאטרים , על פי רב יציעו את מה שבאמתחתם.
כדור, זריקה, בידוד או קשירה.
כמובן שכולם אנושיים, כשיש זמן, ישבו לשוחח לליבו של המטופל/ת.
יש אחים ואחיות מדהימות , מלאות חמלה וסבלנות.
אבל לרב אין זמן. הן לא הוכשרו לנהל שיחות הרגעה , לחפש טריגרים וסימנים מקדימים ולהתאים כלים ותרגילים הומניים.
לכל אחות יש עשרות מטופלים לדאוג להם ומליון משימות .
ולכן, אוטומט של ברירת מחדל נבנה גם אצל המטופל/ת, עוד לפני שהמרפאה בכלל מציעה. רק על סמך, נסיון העבר.
אני באי שקט - אני חייבת זריקה כדי להרגע
אני נכנס להתקף פסיכוזה ולא שולט בעצמי - אני חייב מאבטחים שיגנו עלי ועל האחרים סביבי.
אני לא מצליחה להרגע , צורחת ומשתוללת - אני חייבת להכנס לבידוד. רק זה יעזור למישהי כמוני.
הכל - מתוך רגשות אשם. נסיון של האדם להעניש את עצמו. חוסר אונים נרכש.
אמרה לי היום המטופלת הראשונה : " הרסתי הכל, האחות בחיים לא תסלח לי. אני בחיים לא אסלח לעצמי. קחי אותי עכשיו לבידוד"
יש כל כך הרבה דרכים להרגע. זה לא מאוד קשה. אבל צריך פניות. צריך נוכחות.
צריך מישהו,שישב איתך על קו השבר ויגיד: " אני כאן. גם זה יחלוף. אני מאמינה בך , את יכולה לעבור את זה. אנחנו יחד"
כשמישהי רואה אותך , מישהי מקשיבה באמת. יש לה זמן וכח והיא לא מחפשת לחסל את הרעש מהר מהר.
מותר לפרוש לצד, מותר לבכות, מותר לרעוד, מותר לדבר מהר ולא ברור.
מותר באמצע הבכי דווקא , גם לחייך למראה פרח קטן וצהוב, מבלי לגרוע בכלום מעוצמת העצב והכאב.
לשכב רגע, לשים יד על הלב. לנסות להכיל את עצמי. רק לנסות.
לתרגל נשימה. הנה, עכשיו אני רואה שאת מכניסה אויר.
הנה עכשיו הוא יוצא לאט....
את מהממת שזכרת לעצור רגע לפני הנשיפה...
בואי ננסה להוציא יותר לאט....
די? מרגישה שנשמת מספיק? זה בסדר.
בואי נעצום עיניים רגע ונקשיב לחליל פאן שעושה לך נעים...מתאים?
אני פה.
ויש שקט.
כל פעם אני קצת מופתעת מחדש...איך באלאגן כל כך גדול של עוררות עצבית משתנה דרך נשימה והקשבה.
איך לפני רגע היא רצה במקום, צועקת, בוכה, מתחננת, מאיימת , רועדת וסובלת
והנה היא עכשיו, שוכבת כל כך שקטה...
כמעט נרדמה.
וכשאני מסירה את כיסוי העיניים, היא פותחת שתי עיניים ירוקות יפות וחצי חיוך.
ואנחנו לא אומרות כלום.
קמות, וחוזרות בשקט למחלקה הסגורה.
בלי בידוד, בלי קשירה, בלי זריקה ואפילו, בלי אף כדור הרגעה נוסף.
בלי צעקות, בלי שום דרמה.
בכלל, אין צורך לעבור במרפאה.
עם חצי חיוך , כי החצי השני עוד מודאג קצת.
ולפני שהיא עוברת את השער למחלקה היא אומרת:
"אני חושבת שפשוט לא הבנתי נכון את האחות ונלחצתי. עכשיו אני מבינה מה קרה. הכל בסדר?"
"הכל בסדר" אני מחייכת אליה חזרה.
ומוסיפה בלב "עכשיו"